I had a somewhat political conversation with a dear friend and although our opinions differ we agreed on two basic principles. A political vision just like an architectural vision should be revolutionary, radical even. Otherwise it has no value, it is neither a vision nor a strategy if there is no fundamental change.
Policy implementation on the other hand usually needs to be very gradual and smooth to work. Those who deal with systems know how fragile they are and it is necessary to divide the problem. Whether it's a road, a pipeline or a code, vital systems undergo gradual changes. And the rule in my opinion also applies to people and even more so to communities.
A community does not tolerate sharp and shocking changes, a community like any system may break. And despite the gradualism, there are changes that are introduced into the system after which it is very expensive to go back in technical systems it is easier, the goal is very clear and usually the revolutionary architecture will be towards a more efficient or useful process without changing the goal.
In communities it is more difficult, because at the basic level the goal is always for people to live happily side by side, but the definition of happiness is vague. Some will define freedom as a basic need and some will define security. There are conflicting values. In dictatorships there is no dialogue between the values and revolutions are violent.
In democracy there is a discourse that is based on the shared values and there are underground currents that try to implement their policies through gradual changes. Is it right to ignore these currents? It is clear that there are no problems that cannot be solved by technological means. I used to think that the blockchain would help run an ideal government, it could probably streamline a lot of decision-making processes, but in order for us to reach peace, we need to resolve the ambiguity of this concept of happiness.
For my hebrew readers
ארכיטקטורה מהפכנית ואימפלמנטציה הדרגתית הייתה לי שיחה קצת פוליטית עם חבר יקר ולמרות שדעותינו חלוקות הסכמנו על שני עקרונות בסיסיים. חזון פוליטי בדיוק כמו חזון ארכיטקטוני צריך להיות מהפכני, קיצוני אפילו. אחרת אין בו ערך, זה לא חזון ולא אסטרטגיה אם אין שינוי מהותי. מימוש מדיניות לעומת זאת בדרך כלל צריך להיות מאוד הדרגתי וחלק כדי לעבוד. מי שמתעסק עם מערכות יודע כמה הן שבירות ויש צורך לחלק את הבעיה. לא משנה אם מדובר בכביש, בצנרת או בקוד, מערכות חיוניות עוברות שינויים בהדרגה. והכלל לדעתי תקף גם לגבי אנשים ועוד יותר לגבי קהילות. קהילה לא סובלת שינויים חדים ומזעזעים, קהילה כמו כל מערכת עלולה להשבר. ולמרות ההדרגתיות, יש שינויים שמכניסים למערכת שאחריהם מאוד יקר לחזור אחורה במערכות טכניות זה יותר קל, מאוד ברורה המטרה ובדרך כלל המהפכניות של ארכיטקטורה תהיה לכיוון תהליך יעיל או מועיל יותר בלי לשנות את המטרה. בקהילות זה יותר קשה, כי ברובד הבסיסי המטרה תמיד שאנשים יחיו באושר זה לצד זה, אבל ההגדרה של אושר היא עמומה. ישנם שיגדירו חופש כצורך בסיסי ויש שיגדירו ביטחון. ישנם ערכים שמתנגשים. בדיקטטורות אין שיח בין הערכים ומהפכות הן אלימות. בדמוקרטיה יש שיח שמתבסס על הערכים המשותפים וישנם זרמים תת קרקעיים שמנסים לממש את המדיניות שלהם בשינויים הדרגתיים. האם נכון להתעלם מהזרמים האלה? ברור שלא ישנן בעיות שלא נפתרות באמצעים טכנולוגים. אני פעם חשבתי שהבלוקצ'יין יעזור לנהל ממשל אידיאלי, הוא כנראה יכול לייעל הרבה תהליכים של קבלת החלטות אבל כדי שנגיע לשלווה צריך לפתור את העמימות של המושג הזה של אושר.
Src pixabay